<h1>הבתים — שערי תענית שער חמישי</h1>
<h2>דף י:</h2>
הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא, על הצרה ועברה, הרי זה מתענה ומשלים. כתב הר"ש הוא הדין בחולה ומת. יש מן הגדולים שכתב, כשנתרפא או מת החולה אחר חצות, אבל קודם חצות אינו משלים. ויש מי שאמר אפילו מת או נתרפא קודם חצות, וזה נראה עיקר. כתב הראב"ד כן הדין אם קבל עליו להתענות ימים רבים מפני הצרה, או מפני החולה, ועברה הצרה, או נתרפא החולה או מת, חייב להתענות כל אותן הימים שקבל עליו. ויש מי שאמר שאינו משלים אלא אותו יום בלבד שהיה מתענה בו, שעברה בו הצרה. ונראין דברי הראב"ד.
ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים, הלך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין מתענה עמהם. יש מן הגדולים שכתב, שאין חלוק בדבר זה בין דעתו לחזור ובין אין דעתו לחזור, ובין ארץ ישראל לחוצה לארץ. שלא אמרו דבר זה אלא מפני דרך ארץ, שלא יהיה כחתן בין האבלים, ויהיה אח לצרתם. יש מן הגדולים שדקדק, ממה שאמרו, ממקום שאין מתענין למקום שמתענין מתענה עמהם, ולא אמרו מתענה ומשלים, שאם יצא מן המקום שמתענין בו אע"פ שהתחיל להתענות מותר לאכול. ודבר של טעם הוא זה, שלא אמרו להתענות אלא מפני הטעם שכתבנו. שכח ואכל ושותה אל יתראה בפניהם, ואל ינהג עדונין בעצמו. יש מן הגדולים שכתב, שאם שכח והתחיל לאכול צריך שיפסיק סעודתו, ולא יאכל כלום כל אותו היום. ויש מי שכתב, הואיל ואכל אין צריך להפסיק, אבל לא ינהוג עדונין בעצמו, ולא יתראה בפניהם כל עיקר, וזה עיקר.
<h2>דף יא.</h2>
בזמן שהצבור שרויין בצער, אל יאמר אדם אני אלך ואשתה ושלם עלי נפשי. ואם עשה כך עליו הכתוב אומר, הנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול [בשר ושתות יין] אכול ושתו כי מחר נמות, מה כתוב אחריו, ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. וכל יחיד הפורש מן הצבור כשהם שרויין בצער אינו זוכה בנחמתן, וכל המצטער עם הצבור, זוכה ורואה בנחמת צבור.
כל השרוי בתענית בין שהוא מתענה על צרתו בין שהוא מתענה על חלומו, בין שהיה מתענה על הצבור על צרתם, הרי זה לא ינהוג עדונין בעצמו, ולא יקל ראשו ולא יהיה טוב לב, אלא דואג ואונן, כענין שנאמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו.
כתב הר"ם בהלכות דעות הואיל והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה ודבר רע ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהם יותר ואתרחק מהם לצד האחרון עד שלא אוכל בשר ולא אשתה יין, ולא ישכב עם אשה, ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבושים נאים אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהם כגון כומרי אדום, גם זו דרך רעה היא ואסור לילך בה. והמהלך בדרך זו נקרא חוטא, הרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים מה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם מעצמו אלא מדברים שמנעה תורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים המותרים, ובכלל זה אלו שמתענין תמיד אינם בדרך טובה. ואמרו חכמים שלא יהא אדם מסגף עצמו בתעניות, ועל אלו הדברים וכיוצא בהם צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה.
<h2>דף יא:</h2>
אע"פ שהתענית מדרכי התשובה לעורר את האדם שיפשפש במעשיו לפתח חרצובות רשע ולהכניע את לבבו למען יהיה תמיד בלב נשבר ונדכה, אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו. או יגרום חולי או מיתה לעצמו ויהיה חוטא לנפשו, אמרו חכמים ויהי האדם לנפש חיה אמר הקב"ה נשמה שנתתי לך החיה. כתב הראב"ד מה שאמרו אין היחיד רשאי לסגף עצמו לא אמרו אלא כשהוא צריך למעשה ידיו, אבל כשאינו צריך למעשה ידיו מותר. ויש מי שאמר שלא אסרו אלא בסגוף שיש בו צער גדול, אבל מי שהוא יכול לסבול מותר אע"פ שיש לו קצת צער [מותר] ומדת חסידים היא. כל מי שאינו יכול לסבול ומצער עצמו בתענית נקרא חוטא. ומי שיכול לסבול בצער עצמו ומתענה כדי שיהיה תמיד בלב נשבר ונדכה נקרא קדוש. וכל שכן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ומתענה להכניע יצרו, שהוא קדוש, ואע"פ שהוא מצער ומסגף עצמו. ועל כיוצא בזה אמרו חכמים הרוצה שיחיה ימית עצמו.
אין תלמיד חכם רשאי לסגף עצמו בתענית מפני שממעט במלאכת השמים, ויראה לי אפילו להכניע את יצרו שהרי יכול להכניעו בתלמוד תורה, כי כשהאדם עוסק תמיד בתורה יצרו מסור בידו. ואמרו חכמים אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. וכל הדברים שאמרנו הם בתענית שאדם מתענה מעצמו אבל בתענית צבור, או להתענות על הצרות הרי זה מצוה מדברי סופרים על כלל כל ישראל, ועל כל תלמידי חכמים יותר מכולם, שהרי היחידים מתענין קודם שיגזרו תעניות על הגשמים על הצבור וגם אחרי כן.
גמר וקבל להתענות שלשה ימים, או ארבעה זה אחר זה, אע"פ שהוא אוכל בלילה לא הפסיד תעניתו, ואין צריך קבלה בכל יום ויום מבעוד יום. קבל עליו להתענות מבעוד יום למחר בלבד, והתענה ובלילה נמלך להתענות למחר ביום שני, אע"פ שלן בתעניתו, אינו תענית, מפני שלא קבלה עליו מבעוד יום. ואין צריך לומר, אם היה אוכל ושותה בלילה, והשכים בבקר ונמלך להתענות, שאין זה תענית כלל, לר"ם. יש מן הגדולים שכתבו, אם קבל שני ימים זה אחר זה והלילה בכלל, אם אכל בליל שני, הרי מפסיק תעניתו, ולמחר אין מתפלל תפלת תענית, וצריך להתענות שני ימים אחרים. בד"א כשאמר שני ימים סתם, אבל אם אמר שני ימים אלו מתענה ומשלים.
מתענה אדם שעות, והוא שלא יאכל כלום שאר היום. כיצד, הרי שהיה טרוד בעסקיו ומתעסק בצרכיו ולא אכל עד חצות, או עד תשע שעות, ונמלך להתענות בשעות שנשארו מן היום, הרי זה מתענה אותן שעות, ומתפלל בהם עננו, שהרי קבל עליו התענית קודם שעות של תענית. וכן אם אכל ושתה, ואחר כך התחיל להתענות שאר היום הרי זה תענית שעות, לר"ם. והראב"ד כתב, שתענית שעות צריך קבלה מבעוד יום, ולא תועיל קבלה שקודם השעות, אלא צריך שיאמר הריני בתענית למחר מחצי היום עד הערב, וכיוצא בזה, וזה נקרא תענית שעות, שמתפלל בו עננו. בד"א בשלא אכל כלום קודם אותן השעות שקבל עליו, אבל אם אכל בהם אין זה תענית. וכן אם קבל מבעוד יום, ואמר הריני לפניך בתענית למחר עד חצי היום. ואם אכל בחצי היום אין זה תענית ולא יצא ידי נדר תענית, ואם השלים אותו בהמלכה יצא בו ידי נדר תענית שמתפלל לערב תפלת תענית. ויש מן הגדולים שכתב שאם קבל עליו מבעוד יום להתענות למחר עד חצי היום, וכיוצא בזה, אע"פ שאוכל קודם שתשקע החמה [הרי זה] תענית שעות ויצא ידי נדר התענית. ודברי הראב"ד נראין עיקר.
<h2>דף יב.</h2>
יום התענית אסור באכילה ובשתיה בכל שהוא, ומותר לטעום את התבשיל עד רביעית. יש מי שכתב עד רביעית ולא רביעית בכלל. והר"ם כתב אפילו בכדי רביעית והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט. ויראה לי כי מה שלא התירו יותר מרביעית לפי שאם יטעום יותר מכן אי אפשר שלא יבלע. יש מי שאמר שלא התירו דבר זה אלא ליחיד המתענה לעצמו, אבל המתענה תענית צבור אין רשאי לטעום כלום. ויראה לי שתשעה באב ויום הכפורים שאסור בהם כל הנאה וכל תענוג אסור לטעום כלום, שהרי אמרו שיש הנאה בטעימה.
יש מי שכתב שבכל התעניות מלבד תשעה באב ויום הכפורים בין השמשות שלהם מותר, ואין צריך להמתין עד צאת הכוכבים. ותשעה באב שבא בשבת נדחה ובין השמשות שלו מותר. והראב"ד שמתענה לשעות הוא שאין צריך צאת הכוכבים, אבל בשאר תעניות צריך צאת הכוכבים. ואע"פ שהראשון נראה עיקר, ראוי לחוש לדבריו.
כל תענית שלא קבלה עליו היחיד מבעוד יום, אינה תענית. וכיצד מקבלה, כשמתפלל תפלת המנחה, אומר אחר התפלה אהא בתענית למחר, וגומר בלבו להתענות למחר. ואע"פ שאוכל ושותה כל הלילה, לא הפסיד כלום, לר"ם. בקצת ספרי הר"ם נמצא אומר בתפלה עננו בתענית שאעשה למחר. הראב"ד כתב שמקבל אותו במנחה אפילו שלא בתפלה. ודברי הר"ם נראין עיקר. ביאר הר"ש, אומר בתפלת המנחה בסופה תוספת רצוי ותחנונים, עד שיאמר הריני לפניך למחר בתענית. בד"א, בתפלת המנחה שהיא סמוכה לתפלת יום התענית, אבל לא בתפלת יוצר. ונראין דבריו. יש מן הגדולים שכתב, שאם התענה ולא קבל התענית, אין מתפלל עננו. ויש מי שאמר הואיל והוא מתענה, מתפלל עננו. ולא אמרו, כל תענית שלא קבלה מבעוד יום אינה תענית, [אלא] שלא יצא ידי חובת נדרו אם נדר להתענות יום אחד, אבל מכל מקום מתפלל הוא עננו, כיון שהתענה. והוא שהיה בדעתו בליל התענית או בבקר להתענות כל היום. והראשון עיקר. כתב הראב"ד, דתעניות שגוזרין על הצבור, אינן צריכין קבלה. כיון שהשליח [צבור] מכריז, מקובל הוא לכל. ונראין דבריו.
הנודר שיצום בשבת או ביום טוב חייב לצום, שהנדרים חלין על דבר מצוה. וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי ופגע בו יום זה, והרי הוא יום טוב או ערב יום הכפורים הרי זה חייב לצום, ואין צריך לומר ראש חדש. הגיע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו, הואיל ואסור הצום להם מדברי סופרים, והרי הם צריכין חזוק, וידחה נדרו מפני גזרת חכמים, לר"ם. מלשון הר"ם שמענו שאפילו התחיל בתעניתו קודם חנוכה ופורים אין מתענה בהם והראב"ד כתב שאם התחיל להתענות קודם שיגיעו ימים אלו ידחה ימים אלו מפני קבלתו ומתענה בהם, אבל אם לא התחיל להתענות ידחה נדרו, ואין מתענה בימים אלו.
<h2>דף יב:</h2>
יש מן הגדולים שפסק יחיד שקבל עליו להתענות אסור בנעילת הסנדל חוששין שמא תענית צבור קבל עליו, והר"ש כתב שאם קבל עליו תענית ואינו יודע אם תענית יחיד קבל עליו או תענית צבור אסור בנעילת הסנדל, והר"ם והרי"ף לא הביאו זה, ויראה לי שדעתם שאין זה כהלכה, וכן נראה.
הנודר שיצום עשרה ימים באי זה יום שירצה, והיה מתענה ביום אחד, והוצרך לצאת לדרך לענין מצוה או מפני כבוד אדם גדול, הרי זה אוכל ופורע יום אחר, שהרי לא קבע הימים האלו בתחלת הנדר, לר"ם. מלשון הר"ם שמענו שאם קבע תעניתו יום ידוע אינו לווה תעניתו. ואין צריך לומר בתעניות צבור הקבועין, והראב"ד כתב שאמר יום סתם לווה ופורע אבל גזרת צבור אינו לווה ופורע, וטעם הדבר בתענית יחיד מפני שזה תלוי בדעתו, ודברי הר"ם נראין עיקר, יש מי שדקדק מלשון הר"ם שאפילו ביום סתם אינו לווה תעניתו אלא מפני דבר מצוה או מפני אדם גדול, ויש מי שכתב שכן הדין אם מצטער הוא בתעניתו. ויש מי שכתב שאם היה מצטער בתעניתו ואמר יום זה אוכל ואינו צריך לפרוע, הואיל ואינו יכול לצער עצמו, ונראין דבריו. יש מי שכתב שאפילו ביום סתם אם התפלל תפלת תענית שוב אינו לווה. ויראה לי שאפילו התפלל תפלת תענית לווה תעניתו ופורע. מי שהיה מתענה ושכח ואכל משלים תעניתו ומתפלל תפלת תענית, בד"א כשנדר יום זה אבל יום סתם אבד תעניתו אם אכל ושתה, וחייב לצום יום אחד. ומה שאמרו לווה אדם תעניתו ופורע בשאר תעניות אבל בתענית חלום אינו לווהו, אלא חייב להתענות ביומו ואפילו בשבת, אלא שנפרעין ממנו דין עונג שבת, ומה תקנתו יתענה גם כן למחר באחד בשבת.
הרואה חלום רע צריך להתענות למחר, כדי שישוב ויעור ממעשיו ויחפש בהם ויחזור בתשובה, [ומתענה] ואפילו בשבת, ומתפלל עננו בכל תפלה אע"פ שלא קבלה מבעוד יום, לר"ם. כתב הראב"ד בעל הלכות שהמתענה בשבת אומר אחר תפלתו עננו. ויש מי שאמר שאין אומרים בשבת עננו, ונראין דברי הר"ם. המתענה בראש חדש מזכיר של ראש חדש ושל תענית.
<h2>דף יג:</h2>
כשם שהצבור מתענין על צרתם, כך יחיד מתענה מפני צרתו. כיצד, הרי שהיה לו חולה בתוך ביתו, או טעה בדרך, או אסור בבית האסורין, יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפלתו. ואומר, עננו ה' עננו בכל תפלה שיתפלל. ולא יתענה בימים טובים ובשבתות ובראשי חדשים ובחנוכה ובפורים.
<h2>דף כב:</h2>
כשם שהצבור מתענין על צרתם, כך יחיד מתענה מפני צרתו. כיצד, הרי שהיה לו חולה בתוך ביתו, או טעה בדרך, או אסור בבית האסורין, יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפלתו. ואומר, עננו ה' עננו בכל תפלה שיתפלל. ולא יתענה בימים טובים ובשבתות ובראשי חדשים ובחנוכה ובפורים.
אע"פ שהתענית מדרכי התשובה לעורר את האדם שיפשפש במעשיו לפתח חרצובות רשע ולהכניע את לבבו למען יהיה תמיד בלב נשבר ונדכה, אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו. או יגרום חולי או מיתה לעצמו ויהיה חוטא לנפשו, אמרו חכמים ויהי האדם לנפש חיה אמר הקב"ה נשמה שנתתי לך החיה. כתב הראב"ד מה שאמרו אין היחיד רשאי לסגף עצמו לא אמרו אלא כשהוא צריך למעשה ידיו, אבל כשאינו צריך למעשה ידיו מותר. ויש מי שאמר שלא אסרו אלא בסגוף שיש בו צער גדול, אבל מי שהוא יכול לסבול מותר אע"פ שיש לו קצת צער [מותר] ומדת חסידים היא. כל מי שאינו יכול לסבול ומצער עצמו בתענית נקרא חוטא. ומי שיכול לסבול בצער עצמו ומתענה כדי שיהיה תמיד בלב נשבר ונדכה נקרא קדוש. וכל שכן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ומתענה להכניע יצרו, שהוא קדוש, ואע"פ שהוא מצער ומסגף עצמו. ועל כיוצא בזה אמרו חכמים הרוצה שיחיה ימית עצמו.
